9 דברים שלמדתי על הגירה

27 בפברואר 2020

בדצמבר האחרון סגרתי שנתיים בקנדה. שנתיים יכולות להישמע כמו נצח, או כמו כלום. לפעמים אני מרגישה שאני כאן כבר חתיכת תקופה, ואז אני חושבת על זה שבקושי גירדתי את הקצה של חוויית החיים בקנדה.

כשרק תכננתי את המעבר, הגירה היתה בשבילי רעיון מעורפל. מבחינת לוגיסטית, הבנתי בערך במה זה כרוך; אבל לא יכולתי לצפות את התהליך המנטלי והרגשי שאעבור. עברתי ממקום למקום כל כך הרבה פעמים בחיים שלי, שמעבר הוא מצב שאני מכירה היטב. ובכל זאת – הגירה כאדם בוגר היא תהליך עמוק ומורכב הרבה יותר מאשר שליחות של כמה שנים עם ההורים בחו"ל, או מעבר מעיר אחת לאחרת בישראל בשביל הלימודים.

רציתי לשתף בכמה דברים שאני למדתי בשנתיים האלה, ואולי זה יוכל לעזור למי שמתכנן רילוקיישן או הגירה למדינה אחרת. הבלוג אמנם עוסק בהגירה לקנדה, אבל הדברים שלמדתי יכולים להיות מיושמים בכל מקום.

1. בהגירה יש בדידות, לפחות בהתחלה

אני לא רוצה לבאס אתכם, אבל זאת המציאות. אני הגרתי כרווקה אז אולי לא זה מפתיע, אבל אני בטוחה שהבדידות לא פוסחת גם על מי שמהגר/ת כחלק מזוג או משפחה. לי עוד היתה את הפריבילגיה של משפחה במונטריאול (שש שעות נסיעה – ממש מעבר לפינה במונחים קנדיים!), שתמכה ועדיין תומכת בי המון, אבל גם זה לא תמיד עוזר בחיי היום-יום. גם כשמכירים אנשים בעבודה או בלימודים, מדובר לפחות בהתחלה בהיכרויות שטחיות שלא מספקות את הצורך הנפשי בקרבה לאנשים אחרים. 

רגע השפל היה כשחליתי חודשיים אחרי שהגעתי. הייתי צריכה באותו השבוע ללמוד למבחנים, והייתי במצב צבירה של סמרטוט רצפה, יורקת חצי ריאה בכל שיעול. אז עוד הייתי על ויזת סטודנט ועם ביטוח רפואי עלוב מטעם הקולג', אז נאלצתי לשלם 60 דולר לביקור במרפאה הקרובה. הרופאה הצעירה והחמודה בדקה אותי והודיעה לי בקול עליז שיש לי ברונכיטיס. מאותו הרגע הפכתי לשלולית של אומללות קיומית ורחמים עצמיים. מילא להיות חולה, אבל להיות חולה בעיר זרה וקפואה שאני בקושי מכירה בה מישהו? 

סביב אותה תקופה תהיתי מדי פעם למה עשיתי את זה לעצמי. הרגשתי שאני ניצבת מול חומה שאני חוצבת וחוצבת בה ולא מצליחה להגיע לצד השני. מה שעזר בסופו של דבר היה פשוט – להמשיך, ולזהכיר לעצמי למה עברתי. וגם להיות בקשר עם המשפחה, להתמרמר בווטסאפ לחברות מישראל, ולגנוב לעצמי רגעים של שיטוט בעיר בין העבודה והלימודים. בסוף יצאתי מזה, וכשהאביב הגיע הרגשתי כמו חדשה.

2. להכיר חברים ישראלים זה חשוב

בחודשים הראשונים שלי בקנדה לא ייחסתי חשיבות ליצירת קשר עם ישראלים אחרים. חששתי שאמצא את עצמי בגטו ישראלי דביק ורכלני, ובעיקר רציתי להיטמע בתרבות המקומית. טעות! Big mistake. Huge. לקשרים לוקח זמן להתהוות, וגם אם בלימודים התיידדתי עם כמה אנשים, הם היו מהגרים ממדינות אחרות, שלמרות ההתמודדויות המשותפות שלנו, לא חלקתי אתם את אותה התרבות. ובעבודה? לא הצלחתי להתיידד עם אף אחד (ראו סעיף 4).

כשהוזמנתי לארוחת ערב של ישראלים כמה חודשים אחרי שהגעתי לטורונטו, הרגשתי כאילו מצאתי מים באמצע המדבר. יכולתי להתרווח בכסא, לצחוק על דברים שרק ישראלים יבינו, לנשנש ביסלי שמישהו ארגן מהסופר הכשר, ובעיקר – פשוט לדבר עברית. באמת שרק באותו הרגע נפל לי האסימון למה תרבות משותפת, שפה משותפת וחוויות משותפות הן כל כך חשובות.

אני לא אומרת שתתנפלו על כל ישראלי/ת שאתם פוגשים – צריך למצוא אנשים שהם באותו הראש. אבל מה שיפה בלהכיר ישראלי אחד בחו"ל, זה שלכל ישראלי יש לפחות עוד כמה חברים ישראלים, וכך תוך כמה חודשים פתאום מצאתי את עצמי מכירה עשרות ישראלים בטורונטו, מוזמנת לאירועים ולארוחות, ובעצמי יוזמת מפגשים ומרחיבה את המעגל כל הזמן.

3. וגם חברים לא ישראלים

מאד נוח לחיות בבועה ישראלית. אבל כדאי להתאמץ ולצאת מאזור הנוחות ולנסות גם להתחבר עם לא ישראלים. קודם כל, כי זה מעניין וכיף, אבל גם כי זה פותח את הראש ומאפשר להבין את המקום שהגרתם אליו מפרספקטיבות נוספות. ילידי המקום בדרך כלל יוכלו להראות לכם פינות בעיר שלא הייתם מגיעים אליהן בעצמכם, לספר לכם על ההיסטוריה של העיר, ואפילו, במקרה שלי, להפתיע אתכם עם כמות הידע שיש להם על ישראל ועל הפוליטיקה הישראלית (אבל כמובן שהם יגששו בעדינות כדי לבדוק אם אתם פתוחים בכלל לדבר על הנושא. קנדים, בכל זאת).

עם מהגרים ממדינות אחרות אפשר לחלוק את חוויות ההגירה, לצחוק ביחד על דברים בתרבות המקומית שאתם לא מצליחים להבין, וגם להכיר אנשים שבישראל לא היה לכם שום סיכוי להכיר, ממקומות כמו איראן, פקיסטן וסוריה. חוץ מלהעשיר את חוויית ההגירה, המפגש עם תרבויות שונות – בין אם מדובר בתרבות המקומית, תרבות מעורבת (למשל, הודים-קנדים), או אנשים שהיגרו ממש לאחרונה כמוכם – גורם לכם להבין שכולם בני אדם וכולם עוברים דברים דומים. וגם צופים באותן הסדרות בנטפליקס, שזה נושא מעולה לשבור אתו את הקרח.

4. הלם תרבות זה חלק מהעניין

כשהגעתי לכאן התפעלתי מהאדיבות שנתקלתי בה בכל מקום – בבנק, בסופר, בבתי קפה, במעברי חציה, בתחבורה הציבורית, ואפילו בשיחות טלפון עם נציגי רשות המיסים הקנדית. זה היה החלק החיובי של הלם התרבות. המעבר ממקום שצריך להיאבק בו על על כל דבר ושתמיד מרגישים בו שכולם רוצים לעבוד עליכם בעיניים, למקום שבו דברים מתנהלים על פי הספר ושיא החוצפה הוא לא להחזיק את הדלת למי שנכנס מאחוריך, הוא מאד מרענן.

אבל במשרד שעבדתי בו בשנה הראשונה שלי כאן הדברים הרגישו לגמרי אחרת. כולם היו תקועים עם העיניים במסך כל היום, אנשים עשו טובה אם הם אמרו "בוקר טוב" בבוקר או "להתראות" בסוף יום העבודה, וכששלחתי מייל למישהו במשרד הייתי צריכה להגיד תודה אם הייתי מקבלת תשובה בכלל. כמה שלא ניסיתי להצטרף לאנשים לצהריים ולהשתתף בפעילויות חברתיות של החברה, בקושי הצלחתי ליצור קשרים מעבר לכמה משפטים ידידותיים פה ושם. 

כמה חודשים של ייאוש אחר כך, הבנתי מחברים ששוחחתי אתם שהחוויה שלי לא נדירה, ושבהרבה מקומות עבודה בקנדה אנשים מגיעים כדי לעבוד וזהו, והוויי חברתי בעבודה הוא לא נפוץ כמו בישראל. למזלי אני היום עובדת בחברה קטנה עם אופי משפחתי שהאווירה בה שונה לגמרי. ועדיין, כשאני כותבת מייל אני צריכה לעבור עליו חמש פעמים כדי לוודא ששום משפט בו הוא לא ישיר מדי ועלול להעליב את הקנדי מהצד השני שנוהג להתמודד עם העולם בנחמדות פסיבית-אגרסיבית.

5. כדי להרגיש בבית, צריך לבנות שגרה

חלק גדול מהנוחות שמרגישים כשחיים בישראל קשור לשגרה. חוץ מהנוכחות הקבועה של משפחה וחברים, מדובר גם על דברים פיזיים: החומוסיה שאוכלים בה כל שישי, הסופר בפינת הרחוב, הבר השכונתי, וכו'. כשמהגרים, השגרה הזאת קורסת וצריך להמציא אותה מחדש. זה מפתיע עד כמה מקום חדש הופך בהדרגה למוכר ונוח כשמתאפסים על הסביבה הפיזית.

כשהגעתי לטורונטו הייתי צריכה למצוא סופר שהוא גם קרוב וגם יש בו את המוצרים שאני מחפשת. הייתי צריכה להבין איך התחבורה הציבורית עובדת. הייתי ממירה באובססיביות כל מחיר מדולר קנדי לשקל כדי להבין אם מוצרים הם זולים או יקרים. הייתי צריכה למצוא בתי קפה שמגישים קפה טוב (לא סטארבקס – ובטח לא הזוועה המקומית טים הורטונס). הייתי צריכה להבין איפה לעזאזל אני קונה עדשות מגע – כי לא מוכרים אותן כאן ברשתות הפארם! התשובה: רק אונליין. מוזר ביותר.

יש גם דברים שלא ניתן למצוא להם תחליף. הייתי צריכה לזנוח את שגרת הטייק אוויי של חומוס בימי שישי, כי אין פה באמת חומוס שמשתווה לישראל. מצד שני, השגרה שלי התמלאה פתאום בסנאים חמודים שמתרוצצים בכל מקום. סוג של פיצוי.

6. כדאי ללמוד על התרבות וההיסטוריה המקומית

כשמהגרים למקום חדש, חלק מההסתגלות הוא להבין את המקום בהקשר התרבותי-חברתי-היסטורי. בהתחלה הידע שלי על קנדה היה מוגבל, אז התחלתי לעקוב אחרי כמה עמודי חדשות ועמודים מקומיים אחרים בפייסבוק, להאזין לשיחות של אנשים, ולצרוך תרבות מקומית (ספרים, סדרות טלוויזיה, מוזיאונים). בקולג' שלמדתי בו לקחתי קורסי בחירה על הפוליטיקה הקנדית ועל קנדים ילידים. ניסיתי להבין למה פרובינציות מסוימות בקנדה (קוובק, אלברטה) שונאות את כל האחרות, ולמה כל הפרובינציות שונאות את אונטריו. טוב, שנאה זאת מילה חזקה מדי לקנדים. בואו נשתמש במושג "חוסר הסכמה". 

אחרי שנתיים אני לא יכולה להגיד שאני מומחית – אבל יש כמה דברים שהתחלתי להבין. וכשמתחילים להבין את הדברים האלה, המרחק בין להיות מהגרת ללהיות תושבת המקום מתחיל להצטמצם. 

7. חובה לחקור ולהכיר את המקום שאתם חיים בו

מה שמטריף אותי כל פעם מחדש זה לראות אנשים שמגיעים לבקר בטורונטו מבקשים המלצות, וישראלים שחיים כאן כבר שנים עונים להם: "יומיים בעיר מספיקים, לכו ל-CN Tower ולמפלי הניאגרה", או במקרה הפחות טוב "אין מה לעשות בטורונטו". כמו שכבר ציינתי בעבר, טורונטו היא העיר הטובה ביותר שאתם לא מכירים.

תכל׳ס, מה יש לעשות בטורונטו? זאת בסך הכל העיר הרביעית בגודלה בצפון אמריקה, העיר הקוסמופוליטית ביותר בעולם, העיר שמארחת את פסטיבל הסרטים הגדול בעולם, עם סצינת אוכל עשירה ומגוונת, מוסדות תרבות חשובים, וחיי לילה מעולים (מהופעות חיות וסטנד אפ ועד קונצרטים ומופעי דראג). היא פסיפס של שכונות מעניינות שמשקפות את ההיסטוריה שלה לאורך 300 השנים האחרונות – איטליה הקטנה, פורטוגל הקטנה, טיבט הקטנה, שתי שכונות צ'יינטאון (מערבית ומזרחית), גריקטאון (Greektown), קוראטאון (Koreatown) ועוד. מפוזרים בה הרבה פארקים ירוקים, היא יושבת על אגם אונטריו (תחשבו חופי רחצה, שיט בקאנו וקייאקים וסקי מים), ויש גם שרשרת איים שנמצאת מול העיר (Toronto Islands) עם הרבה מרחבים ירוקים, חופים מבודדים ואטרקציות אחרות.

אבל לא הייתי יודעת את כל זה אם לא הייתי מוציאה את עצמי מדי פעם לסיורים יזומים בעיר, מנסה אפשרויות בילוי שונות ועוקבת אחרי אתרים כמו blogTO (אתר בסגנון טיים אאוט שמסקר אירועים, תרבות, קולינריה ועוד בטורונטו). היום כשכל המידע זמין ברשת, אין תירוצים לא להכיר את המקום שהיגרתם אליו.

8. צריך להסתגל למזג האוויר

בכל פעם שאני מספרת לישראלים שאני חיה בקנדה, שואלים אותי "איך את מסתדרת עם הקור?". איכשהו, לא נראה לי ששואלים אנשים שעברו למדינות טרופיות איך הם מסתדרים עם מזג האוויר, אולי כי לישראלי הממוצע קל יותר לדמיין חיים באקלים התאילנדי מאשר באירופה או בצפון אמריקה. קנדה הכי מפחידה ישראלים, כי רובם בטוחים שהטמפרטורות פה לא עולות על מינוס 40 ושיורד שלג תמיד. כל השנה. גם בקיץ.

אז איך מסתדרים? מבינים שאם 37.6 מיליון איש מצליחים לחיות בקנדה, כנראה שזה אפשרי. כמו שבישראל יש מזגנים בכל מקום, בקנדה יש חימום בכל מקום, הבנייה כוללת בידוד, החלונות עם זגוגיות כפולות, ובחורף מפלסות השלג תמיד מוכנות לפעולה. וגם מצטיידים בביגוד חורף איכותי: מעיל חורף טוב שמבודד מהקור, כובע, מגפי שלג, כפפות, גרביים עבים ובגדים תרמיים (גם חולצות וגם גטקעס).

והכי חשוב – יוצאים מהבית, גם בחורף. זה מאד מפתה להישאר בבית המחומם עם תה, חטיפים ושירות הסטרימינג המועדף עליכם, אבל לא באמת כיף להעביר ככה 4-5 חודשים. אתם לא תמותו מללכת בחוץ כמה דקות עד לאוטו/סאבוויי, ומשם עוד כמה דקות לבילוי. החיים לא עוצרים בחורף, הם פשוט מזמנים חוויות אחרות – ספורט חורף (החלקה על הקרח, הוקי, סקי), שיטוט במוזיאונים, הצגות, בתי קפה ומסעדות, ובימים קצת יותר נעימים – טיולים בעיר ובטבע, כי שלג זה יפה. ומצטלם מעולה באינסטגרם.

9. לשמור על קשר עם המשפחה והחברים בארץ זה הכרחי

מה שהכי קשה לרוב המהגרים הוא הפרידה מהמשפחה ומהחברים בישראל. אבל הקשרים יכולים להישאר חזקים גם מרחוק, אם דואגים לטפח אותם. נכון, זה לא אותו הדבר כמו ללכת לארוחה משפחתית כל שישי ולהיפגש עם החברות הטובות לקפה, אבל עדיין יש היום המון דרכים מעולות לשמור על קשר. פייסבוק, אינסטגרם, ווטסאפ, פייסטיים וגם טלפון (אפשר לסדר קו מיוחד לשיחות מחו"ל בעלות של שיחות מקומיות בישראל דרך חברות כמו 012). לדעת שיש לי גישה לאנשים שאני אוהבת במרחק הקלקה זה אדיר, וזה עזר לי המון, בעיקר בהתחלה.

אצלי השגרה היא שיחת וידאו עם המשפחה בארץ כל שבת, קבוצת ווטסאפ של חברות שבה אנחנו מתכתבות כל יום כל היום (בגלל הבדלי השעות, קורה לפעמים שאני קמה ליותר מ-100 הודעות ואז יש לי חומר קריאה לארוחת הבוקר), וצ'אטים בפייסבוק עם חברות אחרות. למי שגר באירופה, ביקורים הדדיים זאת אופציה טובה, במיוחד עם הטיסות המוזלות בשנים האחרונות; למי שגר רחוק יותר המחירים גבוהים יותר, אבל עדיין אפשר למצוא מבצעים ודרכים להוזיל את הטיסות. מה שנחמד בביקורים בארץ או כשמגיעים לבקר אתכם, זה הזמן המרוכז שמקדישים לבילוי ביחד. בגלל שהמפגשים האלה נדירים, אתם תתפנו להקדיש אחד לשני הרבה זמן איכות, מה שמספק יותר זכרונות להתענג עליהם עד הפעם הבאה.

 

מה אתם למדתם על הגירה?

הגירה זאת חוויה מאד אינדיבידואלית שתלויה בהרבה משתנים. שיתפתי כאן בדברים שאני חווה,  אבל אני בטוחה שיש מי שחווים את העניין בצורה אחרת ממני. אז ממש אשמח לשמוע מכם מה למדתם על הגירה בכלל, והגירה לקנדה בפרט. אם אתם לא מהגרים או מתכננים להגר, אבל מצאתם עניין בפוסט, אשמח לשמוע גם מכם. אתם מוזמנות ומוזמנים להגיב כאן או בפייסבוק. מבטיחה לקרוא!

לפוסט הזה יש 7 תגובות

  1. פנטסטי

  2. מהמם ומעודד מאוד . גם אני מתכנן להגר .😀 תמשיכי לכתוב זה מדהים🍁🍁

  3. תודה רבה על השיתוף! כתיבה נהדרת וחשובה.
    אשמח לשמוע על למה החלטת לעבור, למה דווקא לשם, באיזה שלב של החיים, איך, ומה התכניות שלך להמשך משם?
    תודה(:

  4. הפוסט היה כיף לקרוא אותו
    גם אני שנתיים בקנדה בטורונטו שאני קורא את הפוסט אני התחברתי לפוסט ואני הרגשתי משהוא מרגיש כמוני
    תמשיכי לכתוב חביות חדשות מבטיח לקרוא

  5. היי דפנה, ממש נהנית לקרוא את דבריך. מאחלת לך כל טוב ❤

  6. אחלה סיכום!!! גם אני חשבתי לפניי שעברתי שלא בהכרח אזדקק לישראליות והתבדיתי בגדול. מעבר לזה, "הייתי" והרגשתי מאוד ישראלית בהתנהגות שלי לעומת תרבויות אחרות כאן. אלוהים, לקח לי שנה להפסיק לגעת באנשים כשאני מדברת איתם שלא לדבר על להתחבק. ועוד דוגמאות רבות.

  7. פוסט מעניין מצחיק וחשוב
    את צריכה לכתוב יותר!
    כנראה שבכל זאת דובים נמים את שנת החורף 🙂
    כל הכבוד

כתיבת תגובה

אהבתם את הפוסט? מוזמנות ומוזמנים לשתף:

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב whatsapp
ווטסאפ
שיתוף ב email
מייל

אם אתם כבר פה, לא תקראו עוד פוסט?

סגירת תפריט