מי הם הקנדים הילידים (Indigenous People)? חלק א'

23 בפברואר 2021

את הפוסט על קנדים ילידים אני רוצה לכתוב כבר הרבה מאד זמן, אבל אני מודה שחששתי לגשת לנושא בגלל שהוא כל כך עצום, מורכב ומקיף עשרות אלפי שנים של היסטוריה. לבסוף החלטתי שאכתוב כמה פוסטי מבוא, שבהם אביא מקורות למי שמעוניינ/ת להתעמק בנושא יותר. אני בוודאי לא מתיימרת להציג את נושא הקנדים הילידים על רגל אחת, אבל לדעתי חשוב שבלוג שעוסק בקנדה ובחיים בקנדה יתייחס לקבוצה גדולה ובעלת חשיבות היסטורית ותרבותית אדירה שעדיין נאלצת להיאבק על זכויותיה. נכון ל-2016 חיו בקנדה 1.67 מיליון ילידים, שהם קרוב לחמישה אחוזים מהאוכלוסיה.

קנדים ילידים הם התושבים המקוריים של קנדה

אי אפשר להתחיל פוסט כזה בלי להתייחס לשגיאה נפוצה: במשך שנים רבות, עמים ילידיים בכל יבשת אמריקה כונו "אינדיאנים". אבל "אינדיאנים" הוא כינוי שמקורו בטעות היסטורית: קולומבוס שהגיע ליבשת אמריקה בסוף המאה ה-15, סבר בהתחלה שהגיע להודו (India) ולכן קרא לתושבים המקומיים "אינדיאנים". המילה השתרשה בתרבות וגם היום היא קיימת בספר החוקים של קנדה, אך כיום לא נהוג לקרוא לילידים "אינדיאנים" שכן זאת מילה עם מטען היסטורי שלילי שלאורך שנים רבות השתמשו בה בצורה פוגענית ומפלה.
 
על פי ממצאים ארכאולוגיים, עמים ילידיים חיים בקנדה לפחות 12,000 שנה. אחת התיאוריה הרווחות היא שבמהלך עידן הקרח האחרון, שהתחיל לפני 80,000 שנה והסתיים לפני 12,000 שנה, האבות הקדומים של ילידי צפון אמריקה הגיעו ליבשת דרך גשר יבשתי שחיבר אז בין סיביר לאלסקה, ונמס עם תום עידן הקרח. משם הם התפשטו לרחבי היבשת, כאשר לפני 10,000 שנה יש עדויות לכך שילידים חיו כמעט בכל הפרובינציות הקנדיות ממערב למזרח, ושהריכוזים הגדולים ביותר היו בדרום אונטריו בסמוך לאגמים הגדולים. כאשר המתיישבים האירופאים הראשונים הגיעו לקנדה במאה ה-16, לעמים הילידים השונים שחיו ברחבי קנדה כבר היו תרבויות ומסורות עשירות בנות אלפי שנים.
 

למידע בעברית על תקופה זו אני ממליצה לעיין בערך "היסטוריה של קנדה" בוויקיפדיה, בתת-הנושא "התקופה הפרה-קולומביאנית".

שלוש הקבוצות העיקריות של הקנדים הילידים

השם הכולל לעמים הילידים בקנדה הוא Indigenous People או Aboriginal People, במשמעות של עמים מקוריים או עמים קדומים. כמו שניתן להבין מהשם, מדובר בעמים רבים ולא בקבוצה אחת הומוגנית. ממשלת קנדה קבעה שלוש קבוצות עיקריות המוגדרות בחוק כעמים ילידים:
 
1. מטיס (Métis) – אנשים ממוצא מעורב ילידי ואירופאי, שמקורם בקשרי נישואים בין מתיישבים אירופאים לילידים בצפון אמריקה במאות ה-17 וה-18, בעיקר בין סוחרי פרוות צרפתים ובריטים לנשים ילידיות. המטיס מוכרים כקבוצה ייחודית עם תרבות ומסורת משלה עד היום.
2. אינואיט (Inuit) – האינואיט הם עמים ילידיים שמוצאם בצפון קנדה, בעיקר באזור החוג הארקטי. 
3. אומות ראשונות (First Nations) – הקבוצה הגדולה ביותר של קנדים ילידים (כ-977,230 איש נכון ל-2016), הכוללת את העמים הילידיים שאינם מטיס ואינם אינואיט. כיום יש בקנדה 634 אומות ראשונות, ו-50 שפות ילידיות ייחודיות.
 

המפגש הראשון עם האירופאים: קשרי מסחר ובריתות אסטרטגיות

במאה ה-16 התחילו להגיע לקנדה אירופאים (מספרד, פורטוגל, צרפת, אנגליה, אירלנד ועוד) לאחר שבמשך שנים נפוצה השמועה ש"העולם החדש" שופע משאבים, לרבות דגי בקלה שמשכו לאזור החוף המזרחי דייגים רבים. במהלך מסעות הדיג שלהם, האירופאים כבר התחילו לקיים עם המקומיים קשרי מסחר לא רשמיים, במסגרתם החליפו עמם סחורות מאירופה תמורת פרוות. אירופאים התחילו להתיישב לאורך כל יבשת אמריקה, ובתחילת המאה ה-17, המתיישבים שהפכו לדומיננטים בצפון אמריקה היו הבריטים והצרפתים.
 

כדי לקדם את האינטרסים שלהם באזור ולצבור עושר והשפעה, גם הבריטים וגם הצרפתים כרתו בריתות עם קבוצות שונות של האומות הראשונות. הם השתמשו בנתיבי המסחר הילידיים שהיו קיימים כבר שנים רבות כדי להתפשט אל פנים המדינה והקימו לאורכם מבצרים ותחנות מסחר. השגשוג הכלכלי והשאיפה של כל קבוצה לחזק אותו הביאו להרבה היתקלויות אלימות וקרבות של ממש, בין הקבוצות הילידיות השונות ובינן לבין הצרפתים והבריטים.

כדי לסיים את האלימות, במהלך המאה ה-18 נחתמו הסכמים שונים בין האומות הראשונות ובין המתיישבים. ב-1701 נחתם במונטריאול הסכם "השלום הגדול" (The Great Peace) בו הסכימו 40 אומות ראשונות מאזור האגמים הגדולים (שהשתייכו לקבוצה הנקראת "אירוקואה", Iroquois) לשתף את אדמותיהן ולהפסיק את התקיפות בתמורה לשיתוף פעולה עם הצרפתים. בהסכם דומה שנחתם מעט לפני כן, האירוקואה הסכימו למכור את אדמותיהם לבריטים תמורת זכויות ציד ודיג. למרות שהאומות הראשונות כרתו הסכמים עם שני הצדדים, הבריטים והצרפתים מצדם המשיכו להילחם על השליטה בקנדה.

ב-1760 הבריטים ניצחו וצרפת העבירה להם את השליטה במושבות הצרפתיות. אך הבריטים גם הבינו שכדי לשמור על יציבות המושבות הבריטיות, עליהם לכרות הסכמים עם האומות הראשונות. ב-1763 יצא המלך גורג' השלישי בהכרזה מלכותית (Royal Proclamation) בה הגדיר את גבולות המושבות הבריטיות, וקבע שהתיישבות או מסחר של הבריטים ממערב לגבול זה יותרו רק באישור המחלקה לענייני אינדיאנים (The Indian Department), שהוקמה על ידי הבריטים במטרה לתווך בין המתיישבים והאומות הראשונות.

מבני ברית לבני חסות

מטרת השלטון הבריטי היתה לשמר את היחסים המסחריים והצבאיים של המתיישבים הבריטים מול האומות הראשונות, שכן באותה התקופה מספר אנשי האומות הראשונות וכוחם הצבאי עלה בהרבה על זה של המתיישבים. זה נעשה באמצעות שמירה על חילופי קרקע הוגנים, הענקת מתנות לאומות הראשונות, וארגון ועידות שלום מול מנהיגי האומות הראשונות. אבל סדרה של ארועים בשנים הבאות הביאה להידרדרות ביחסים.

מלחמת העצמאות האמריקאית, שהסתיימה ב-1783, גרמה ל-30,000 לויאליסטים (נאמנים לשלטון הבריטי שלא יכלו להישאר בארצות הברית) לברוח מארצות הברית לקנדה; ועם הגיעם, הם ביקשו אדמות להתיישב בהן. ב-1812 פרצה מלחמה בין ארצות הברית לקנדה כאשר האמריקאים ניסו להתפשט צפונה ולכבוש שטחים קנדיים. ב-1815 הסתיימה המלחמה, ולשלום שהשתרר באזור סוף סוף היו שתי השלכות: גל של מתיישבים ומהגרים חדשים שביקשו להתיישב בקנדה; וירידה באיום הצבאי שנשקף למושבות הבריטיות בקנדה. הצורך בקרקעות נוספות והצורך הפוחת בכוח צבאי גרמו לאומות הראשונות להפוך מבני ברית למעמסה.

בעשורים הבאים, עוד ועוד חילופי קרקע לטובת השגת קרקעות למתיישבים החדשים הביאו לכך שהשטחים בהם האומות הראשונות יכלו לחיות הלכו והצטמצמו. הילידים קיבלו שמורות תמורת השטחים שמסרו לבריטים, בהן קיבלו זכויות ציד ודיג, אך גודל השמורות לא תמיד תאם את גודל השטחים שמסרו, וחלק מהשמורות היו באזורים מרוחקים. גם השמורות עצמן לא תמיד היו בשטח שהובטח, שכן השלטונות מצאו דרכים לנגוס בהם לצרכי כריתת עצים וכריית מחצבים. 

במקביל, בקרב המתיישבים הבריטים התחיל להתחזק הרעיון שעליהם "לקרב את הילידים לציביליזציה", באמצעות הטמעת הנצרות והעיסוק בחקלאות בקרב הילידים. סוכני המחלקה האינדיאנית של השלטון הבריטי התחילו לנסות לשכנע את הילידים לנטוש את מסורותיהם ואת חיי הנוודות שלהם, להתיישב במקום אחד ולהפוך לחקלאים, וכמובן – להתנצר. כחלק מניסיונות השכנוע, הובטחן לילידים שיעשו זאת תמריצים כלכליים וקבלת קרקעות.

במטרה להבטיח ריבונות קנדית למתיישבים, לאורך המאה ה-19 ועד לתחילת המאה ה-20 נעשו הסכמי חילופי קרקעות רבים בין השלטון הבריטי לילידים. ההסכמים כללו מתן זכויות דיג וציד לילידים באזורים לא מיושבים; הענקת ציוד חקלאי; ובניית בתי ספר. במקרים רבים הילידים עודדו את ההסכמים מכיוון שבקרב הקהילות שלהם התחילו להתפשט רעב ומחלות, והם קיוו שהשלטון הבריטי יסייע להם להתמודד עם כך. 

ב-1876 חוקק השלטון הבריטי את "החוק האינדיאני" (The Indian Act), שהגדיל את הסמכות של המחלקה לענייני אינדיאנים (שפעלה מתוקף השלטון הפדרלי של המתיישבים). כעת, המחלקה ניהלה את כל ענייני הקרקעות, המשאבים והכספים של הילידים; פעלה לקידום "ציביליזציה" בקרב הילידים; ואף קיבלה את הכוח לקבוע מי נחשב לילידי ומי לא. 

מי שקיבל "סטטוס אינדיאני" (Status Indian) יכל להתגורר בשמורות ולקבל זכויות והטבות מסוימות מהממשל; אך מי שלא, נותר חסר מעמד. הסטטוס נקבע בין היתר על פי נישואין – אישה ילידית שהתחתנה עם אדם לא-ילידי איבדה את הסטטוס שלה, וכך גם ילדיה. במסגרת החוק האינדיאני נקבעו גם איסורים שונים, כמו איסור על לבישת תלבושות טקסיות (regalia) ואיסור על השתתפות במסורות ילידיות כמו potlatch (טקס ילידי של החלפת מתנות). וכך, הופקעה מהילידים השליטה על גורלם ועל שימור התרבות שלהם – וגם הגדרתם העצמית נשללה מהם.

הפרדת משפחות בחסות מערכת הפנימיות (Residential schools)

במסגרת החוק האינדיאני, הקים הממשל מערכת של פנימיות חינוכיות (residential schools) – בתי ספר שיועדו לילידים ונוהלו על ידי כנסיות. מטרת בתי הספר היתה להרחיק ילידים ילידיים מתרבותם ולהטמיע אותם בתרבות הקנדית. ב-1894 תוספת לחוק קבעה שעל כל הילדים הילידיים מוטילת נוכחות חובה בבתי ספר אלה. מכיוון שבתי הספר הוקמו בדרך במרחק רב מהשמורות (במטרה להרחיק את הילדים ממשפחותיהם), רוב הילדים נאלצו ללון בהם. הממשל הגביל את ביקורי ההורים בבתי ספר אלה, ובמילא לרבים המרחק הגדול הקשה על ביקורים.

הילדים לא רק למדו במוסדות אלה; חצי מהיום שלהם הוקדש לעבודות כמו חטיבת עצים, תפירה, כיבוס ועבודות חקלאיות. רמת החינוך בפנימיות היתה מינימלית, והוגבלה לחינוך יסודי וחינוך ביניים. הפנימיות לא תוקצבו כראוי, והתאפיינו בצפיפות יתר, הזנה לוקה בחסר, ותנאים סניטריים ירודים, שגרמו למחלות ואף למוות של ילדים רבים. הילדים אולצו לנטוש את כל סממניהם התרבותיים – שערם נגזז, התלבושות המסורתיות הוחלפו במדי בית הספר, נאסר עליהם לדבר בשפתם ולקיים מסורות ילידיות. יתרה על כך, ילדים רבים סבלו מהתעללות קשה מהמורים ומההנהלה, שכללה פגיעות פיזיות ומיניות. מספר הילדים שמתו במוסדות אלה לאורך השנים נאמד ב-3000-6000.

מערכת הפנימיות פעלה במשך עשורים רבים. במהלך השנים נחשפו הנזקים הקשים שמוסדות אלה גרמו לתלמידים, מה שהביא בהדרגה לסגירתם. על אף שפנימיות רבות נסגרו עד שנות השישים של המאה העשרים, חלק המשיכו להתקיים גם לאחר מכן – הפנימיה האחרונה נסגרה רק ב-1996. עקב אובדן השפה, התרבות והמנהגים שלהם, הילדים ששרדו את הפנימיות וחזרו למשפחותיהם התקשו להשתלב בקהילה, ומאידך עדיין סבלו מגזענות מלא-ילידים. הצלקות שנשאו עמם התבטאו בשיעורים גבוהים של פוסט טראומה, אובדנות, התמכרויות ואלכוהוליזם.

למידע בעברית על מערכת הפנימיות, ניתן לקרוא את הערך "מערכת הפנימיות של האינדיאנים הקנדים" בוויקיפדיה. 

בפוסט הבא: לקיחת אחריות על ידי ממשלת קנדה, וסוגיות ילידיות כיום

כפי שכתבתי בתחילת הפוסט – נושא הקנדים הילידים הוא רחב יריעה וקשה לתמצת אותו בפוסט בבלוג, ולכן את הפוסט הנוכחי אסיים כאן. בקרוב יתפרסם חלק ב' של הפוסט, ובו פירוט על חייהם של הילידים לאורך המאה ה-20 וה-21, לקיחת האחריות של ממשלת קנדה והמאמצים שנעשים כיום לשיקום היחסים בין הממשלה לילידים, וסוגיות ילידיות עכשוויות.

 

לפוסט הזה יש 3 תגובות

  1. דוד סלייפר

    מרתק.

  2. יואל בן יהושע

    דפנה,כתיבה קולחת ומרתקת,מחכה לשני

  3. אילנה

    מרתק וכתוב מעולה ובאופן מאוד מושך לקריאה . ממש תודה !!!

כתיבת תגובה

אהבתם את הפוסט? מוזמנות ומוזמנים לשתף:

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב whatsapp
ווטסאפ
שיתוף ב email
מייל

אם אתם כבר פה, לא תקראו עוד פוסט?