מי הם הקנדים הילידים (Indigenous People)? חלק ב'

12 באפריל 2021

מימין לשמאל: פסל שלושת השומרים (The Three Watchmen), עמוד טוטם שפוסל על ידי האמן ג'יימס הארט משבט ההאידה (Haida); בזיליקת נוטר דאם; הגלריה הלאומית של אוטווה. צולם באוטווה במאי 2018.

פוסט זה הוא המשך לפוסט הקודם שפרסמתי על קנדים ילידים. בחלק הזה אתייחס להיסטוריה של העשורים האחרונים.

השתלבות הילידים בחברה הקנדית והתגברות הדרישה לשיוויון

על אף האפליה הקשה וניסיונות ממשלת קנדה לנתק את הילידים מהתרבות והמסורות שלהם לאורך השנים, רבים ראו עצמם כחלק מהחברה הקנדית. אלפי קנדים ילידים לחמו במלחמות העולם הראשונה והשניה מטעם הצבא הקנדי. בשנות הארבעים המאוחרות, מנהיגים מקבוצות ילידיות שונות פעלו להעלאת המודעות להשתתפותם של הילידים במלחמות. במקביל נוסדו ארגונים ילידיים שפעלו לקדם את הדרישה לשוויון בחברה הקנדית תוך האפשרות לשמור על התרבות הילידית.

ב-1946 הקימה ממשלת קנדה ועדה שבחנה את המדיניות כלפי הילידים, תוך שמיעת עדויות מנציגי ילידים, מורים, אנשי דת ופקידי ממשל. זאת היתה אחת הפעמים הראשונות בהיסטוריה שהילידים קיבלו הזדמנות לדבר עם הפרלמנט באופן ישיר. הוועדה חשפה את ההשפעה העמוקה שהיתה למדיניות הממשלה על חיי היום-יום של הילידים. הילידים מצדם הביעו את רצונם שהממשלה תפסיק את ההטמעה הכפויה שלהם בחברה הקנדית ואת שאיפתם לממשל עצמי. בסופו של דבר הוועדה הביאה רק לשינויים קטנים במדיניות, כמו הסרת האיסור על קיום טקסים ילידיים. 

עם השנים חלה התקדמות במצב הילידים, אך היא היתה איטית מאד. רק בשנת 1960 הם קיבלו זכות להצביע בבחירות. לשם השוואה, לנשים בקנדה הוענקה זכות ההצבעה ב-1918. במקביל, התנאים החברתיים, הכלכליים והבריאותיים בשמורות החלו להשתפר. אוכלוסיית הילידים החלה לגדול וילדיהם קיבלו גישה למערכת החינוך הקנדית שכללה גם השכלה על-תיכונית ואקדמית.

ב-1969 החלה הממשלה הקנדית לבחון מדיניות שונה כלפי הילידים, שהיתה מבוססת על החשיבה שלכל הקנדים זכויות שוות ללא קשר למוצאם, שפתם או ההיסטוריה שלהם. ומכיוון שכך – אין סיבה להעניק סטטוס שונה לקבוצה מסוימת, כמו הילידים, שכן כך יוכלו להיטמע לגמרי בחברה הקנדית. על בסיס זה העלתה הממשלה הצעת מדיניות בשם "הדף הלבן" (White Paper), שקראה לבטל את הסטטוס המיוחד של הילידים, את "החוק האינדיאני", ואת האחריות של ממשלת קנדה כלפיהם. 

הדף הלבן נדחה ברוב קולות על ידי הילידים, שכן הוא לא נוסח בהתייעצות עמם, ומכיוון שלמרות המגבלות של "החוק האינדיאני", הוא לפחות הגן על הזכויות והאינטרסים שלהם. הם טענו שהם רשאים לקבל את כל הזכויות של אזרחים קנדיים, ובנוסף לכך זכויות מיוחדות שנובעות מהקשר ההיסטורי והייחודי שלהם לשלטון. בסופו של דבר הדף הלבן נגנז, אך הדיון סביבו התניע תנועה של לאומנות ילידית. בנוסף הוא הביא לכך שהממשלה התחילה לשנות את הגישה הפטרונית כלפי הילידים, ואף העניקה מימון לתנועות פוליטיות ילידיות.

מאבקים נוספים – תביעות קרקע והוצאת ילדים ממשפחותיהם

ככל שהילידים צברו כוח והשפעה, הם התחילו להיאבק על נושאים נוספים, כמו הזכות לקרקעות שהיו במקור שלהם. לאורך ההיסטוריה, קרקעות רבות נלקחו מהילידים בקנדה במסגרת ההסכמים שלהם עם השלטון, אך בהרבה מקרים התמורה שקיבלו עבורם היתה לא הוגנת ותנאי ההסכמים לא מולאו כראוי. במהלך שנות השבעים, סדרה של תביעות קרקע (land claims) הביאה לשינוי מדיניות הממשלה בנושא. הילידים התחילו לקבל פיצויים (בחלק מהמקרים, בגובה של מאות מיליוני דולרים), וזכויות והטבות שונות בשטחים אלה שלא קיבלו בעבר, כמו זכויות ציד ודיג, שלטון מקומי וניהול תחומי הבריאות והחינוך בשטחיהם. תביעות הקרקע נמשכות עד היום ובהרבה מקרים מתנהלות לאורך שנים. דוגמה לתביעה כזו היא ההסכם הראשון שנחתם עם אנשי האינואיט, ב-1993, שהיווה את הבסיס להקמת פרובינציית נונאווט, שנמצאת בצפון קנדה ומאוכלסת בעיקר באנשי האינואיט.

לצד ההתקדמות בנושאים מסוימים, בתחומים אחרים ממשלת קנדה עדיין המשיכה לנקוט בפעולות מפלות ופוגעניות כלפי הילידים. השינויים ב"חוק האינדיאני" בתחילת שנות החמישים, העבירו את הסמכות בתחום הרווחה של הילידים לשלטון המקומי של הפרובינציות. באותו תקופה, עקב שנים של הזנחה, עוני וחסמים כלכליים-חברתיים, המצב בהרבה שמורות ילידיות היה גרוע. מאחר שלא ניתן לפרובינציות תקציב נוסף להתמודד עם בעיות אלה, הוחלט שהפתרון המהיר לשיפור רווחת הילדים בשמורות הוא להוציא אותם מידי המשפחות שלהם ולחפש להם משפחות מאמצות.

וכך, החל משנות השישים ועד שנות התשעים, התקיים ה-Sixties Scoop – העברת תינוקות וילדים צעירים לאימוץ על ידי משפחות לא ילידיות בקנדה ובארה"ב, ולפעמים אפילו במקומות רחוקים כמו ניו זילנד. כל זה נעשה מבלי שהקהילות הילידיות ומשפחות הילדים נתנו לכך את הסכמתן. ההערכה היא שכ-20,000 ילדים נלקחו כך ממשפחותיהם. רק ב-1990 הקימה הממשלה הפדרלית מחלקה למתן שירותים לילדים ומשפחות ילידיים, שהעניקה לילידים שליטה הדרגתית בנושאי רווחת ילדים. יחד עם זאת, עד היום כ-50 אחוזים מהילדים הילידיים בקנדה נמצאים במשפחות אומנה מטעם הרווחה.

שינויים בחוק וההתקדמות לעבר ממשל עצמי

שינוי נוסף שנעשה ב"חוק האינדיאני" ב-1985 ביטל את המדיניות לפיה נשים ילידיות שנישאות לגברים לא ילידיים מאבדות את הסטטוס הילידי שלהן. תיקון זה, שנקרא Bill C-31, היווה התקדמות משמעותית שכן הוא ניתק את הקשר בין נישואים לסטטוס ילידי, והגביר את סמכותן של קהילות שונות לקבוע מי נחשב לחבר בקיהלה. כתוצאה מכך, למעלה מ-60,000 איש קיבלו בחזרה את הסטטוס שלהם.

אבן דרך נוספת בדרך לשינוי היחסים בין הילידים וממשלת קנדה היתה משבר אוקה (Oka) ב-1990. במרץ 1990, קבוצה של אנשי מוהוק הקימו מחסום מחוץ לעיירה אוקה בקוובק, במטרה למנוע הרחבה של מסלול גולף מהעיירה אל תוך שטח סמוך, שנחשב כקדוש לאנשי המוהוק. המוהוק שהו במקום במשך 78 יום תוך מאבקים עם משטרת קוובק והצבא הקנדי, עד שנסוגו מרצונם לאחר שהצדדים הגיעו להסכמה. כתוצאה מהמשבר, ממשלת קנדה הכריזה שתפעל ביתר שאת לשיפור היחסים עם הילידים וזאת באמצעות טיפול מהיר יותר בתביעות קרקע, שיפור תנאי המחיה של הילידים ובחינה מחודשת באשר לתפקידם של הילידים בחברה הקנדית. 

ב-1991 הוקמה הוועדה המלכותית בנושא עמים ילידיים (Royal Commission on Aboriginal Peoples) אשר במשך חמש שנים גיבשה פתרונות פרטניים לבעיות שהיו קיימות בין הילידים, ממשלת קנדה והחברה הקנדית. במסקנות ועדה זו נעשה שימוש רב בדיון הציבורי ובקביעת המדיניות כלפי ילידים. במקביל, לאורך שנות השמונים ותחילת שנות התשעים ועדה פרלמנטרית חקרה את נושא הממשל העצמי בקרב קהילות ילידיות. במסגרת "מדיניות הזכות האינהרנטית" (Inherent Right Policy) שנוסדה ב-1995, קהילות ילידיות ניהלו משא ומתן עם השלטון המקומי, האזורי והארצי במטרה לייסד שיתופי פעולה שיאפשרו לקהילות לפעול תחת ממשל עצמי של מנהיגי הקהילה.

הכרת ממשלת קנדה בנזק שגרמה מערכת הפנימיות, התנצלות ופיוס

שינוי נוסף במהלך כינון ממשל עצמי בקהילות הילידיות היה העברת האחריות על החינוך מהממשלה לקהילות עצמן. החל משנות השבעים תוכניות לימוד חדשות שילבו בין תכנים מודרניים לתרבויות ומסורות ילידיות, ומורים ילידיים קיבלו מענקים מיוחדים מהממשלה. במקביל לכך, מערכת הפנימיות (residential schools), עליה כתבתי בפוסט הקודם, ירדה בהדרגה מגדולתה עד שהפנימיה האחרונה נסגרה ב-1996.

עם זאת, ההשפעה של מערכת הפנימיות עדיין היתה נוכחת. עם השנים צפו יותר ויותר סיפורים על התעללות והזנחה בפנימיות, ואנשים רבים נשאו ועדיין נושאים אתם עד היום היום טראומה קשה ממה שחוו. במהלך שנות התשעים מנהיגים מקרב הילידים תבעו מהממשלה ומהכנסיות שניהלו את מערכת הפנימיות להכיר בנזק שנגרם להם. הכנסיות הביעו את התנצלותן וב-1998 ממשלת קנדה הצהירה שהיא מכירה באחריותה להתעללות שעברו התלמידים הילידיים במערכת הפנימיות. 

ב-2007, לאחר שנים ארוכות של משא ומתן, ממשלת קנדה הצהירה על חבילת פיצויים בשווי שני מיליארד דולר שכללה תשלומים לנפגעים, מערכת תמיכה בהחלמתם מהנזקים שנגרמו להם, וכן את כינונה של "ועדת האמת והפיוס" (The Truth and Reconciliation Committee). הוועדה שימשה כגוף עצמאי לשמיעת עדויות מתלמידי עבר ומאנשים נוספים שסבלו מההשלכות של מערכת הפנימיות, ותיעוד עדויות אלה. בנוסף, ב-2008 הוציאה הממשלה התנצלות רשמית וביקשה את סליחתם של כל תלמידי מערכת הפנימיות על הסבל שחוו ועל ההשפעה השלילית שנגרמה לתרבויות, המסורות והשפות הילידיות.

כ-7000 ילידים העידו בפני הוועדה, וב-2015 היא פרסמה דו"ח בן 4000 עמודים שכלל את העדויות וכן מסמכים היסטוריים משנות קיומה של מערכת הפנימיות. מסקנת הוועדה היתה שניסיונות הטמעת הילידים בחברה הקנדית היו שקולים לרצח עם תרבותי (cultural genocide). דו"ח הוועדה כלל גם 94 המלצות שנועדו להבטיח שכל הקנדים ילמדו על מערכת הפנימיות ועל השפעותיה, במטרה לשקם את היחסים בין הילידים לחברה הקנדית.

למידע בעברית על הוועדה ומסקנותיה, ניתן לקרוא את הכתבה הזאת מ-ynet: "דו"ח: קנדה ביצעה רצח עם תרבותי בילידים", ואת הכתבה הזאת מוואלה!: "בניסיון להתפייס עם הילידים, קנדה מודה שביצעה רצח עם תרבותי".

ומה קורה היום?

 

גם היום ישנן סוגיות רבות שמשפיעות על חיי הילידים הקנדים. אכתוב עליהן בפוסט הבא – ואמליץ גם על מקורות מידע טובים בנושא!

לפוסט הזה יש תגובה אחת

  1. יואל

    תמיד כתיבתך מרתקת מוסיפה ידע לקורא

כתיבת תגובה

אהבתם את הפוסט? מוזמנות ומוזמנים לשתף:

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב whatsapp
ווטסאפ
שיתוף ב email
מייל

אם אתם כבר פה, לא תקראו עוד פוסט?