מ-TLV ל-YYZ: איך טסתי לקנדה בחורף ונשארתי בחיים

3 בינואר 2018


אחרי שנה וחצי של תכנונים ופנטזיות, נחתתי בטורונטו לפני שבוע – לתוך חזית ארקטית של מינוס 20 ומשהו מעלות שהכתה בי חזק בפרצוף. אני די בטוחה שההחלטה לעבור לפה היתה נכונה, אבל להגיע דווקא בסוף דצמבר של החורף הקר ביותר בקנדה מזה כמה עשורים? אני אבין לגמרי אם תפקפקו בשפיות שלי.

אבל מרגע שקניתי כרטיס וארזתי את החיים שלי במזוודה כבר לא יכולתי להתחרט. חוץ מזה, נרשמתי ללימודים שצפויים להתחיל בסוף החודש וזכיתי לקבל ויזת סטודנט אחרי איסוף, מילוי ושליחה של הררי ניירת מתישה. אם אתם שוקלים לעבור לכאן, כדאי שתדעו – הקנדים מתים על הביורוקרטיה שלהם.

למה קנדה? הסיבות לעבור לכאן מצדיקות פוסט בפני עצמו (מבטיחה שיהיה כזה). עד לפני כמה שנים לא היו לי שום תוכניות לעבור לגור במדינה אחרת, ובטח שלא תכננתי לחזור ללימודים. אבל החיים קורים, נסיבות משתנות, אנשים משתנים ובסופו של דבר מצאתי את עצמי כאן – ואני הולכת לנסות לגרום לזה לעבוד.

נחתתי בטורונטו בערב ה-26 בדצמבר אחרי טיסה ישירה על כנפי אייר קנדה. אם נוציא מהמשוואה את העובדות שהטיסה ארכה 12 שעות (למה כתבתי את זה? אני רוצה שאנשים יבואו לבקר אותי), ושישבתי במושב האמצעי בין זוג מבוגר שהצלע הגברית והמגודלת בו ישבה ליד המעבר, נמנמה רוב הזמן וחסמה את דרכי לשירותים – החוויה היתה חלקה ונעימה למדי. הדיילים/ות הציעו שתיה בתדירות גבוהה, המנות הטבעוניות היו מספקות, ומבחר הסרטים והסדרות היה מעולה. 

גם בשדה התעופה פירסון העניינים התנהלו בנוחות וביעילות. צפיפות? "תורים" שמתפשטים לרוחב? פקידים מבולבלים/עצבנים? תשכחו מזה, כאן זה לא ישראל. בביקורת הדרכונים נדרשים למלא טופס קצר שאותו מקבלים כבר במטוס, ומטרותיו העיקריות הן לוודא שאתם לא מחבלים ו/או נחושים להבריח לקנדה פירות אקזוטיים. אני מהטיפוסים שלפני הטיסה קוראים בקפידה את כל הנהלים שקשורים לכבודה, אז לא היתה סכנה כזאת. ובפעם האחרונה שבדקתי, לא רציתי לפוצץ כלום חוץ מאשר את רוכבי האופניים החשמליים בתל אביב, שכמעט דרסו אותי יותר מדי פעמים.

מאחר שאני מגיעה כסטודנטית, נשלחתי אל פקידי ההגירה, שם נדרשתי להציג את המסמכים המעידים על כך שהתקבלתי ללימודים ושאני זכאית לאישור לימודים – Study Permit. ישראלים נוהגים לקרוא לזה "ויזת סטודנט", אבל מומלץ לא לפלוט את המילה "ויזה" ליד פקידי הגירה קנדיים. הם קשוחים, מרובעים והולכים לפי הספר. מילה אחת לא נכונה ויש סיכוי שתמצאו את עצמכם במצב לא נעים. למרות העייפות מהטיסה והזיעה הקרה שעקצצה בעורף, הצלחתי לענות על כל השאלות בלי לגמגם יותר מדי. העובדה שנראיתי כמו סטודנטית (סווטשירט, משקפיים, עיגולים שחורים מתחת לעיניים כי אני לא מצליחה להירדם בטיסות) כנראה הניחה את דעתם, והם שחררו אותי תוך כמה דקות כשבידיי האישור הנכסף.

משדה התעופה לקחתי את ה-UP, רכבת ישירה שמחברת בין שדה התעופה אל התחנה המרכזית בעיר, Union Station. לקראת היציאה מהתחנה ניסיתי להכין את עצמי נפשית לגיהנום הקפוא שתיארתי שמחכה לי בחוץ. הצטיידתי מראש במעיל, מגפיים, כובע, וכפפות שהבאתי מהארץ, אבל לא ידעתי למה לצפות. לא היו לי המון ברירות באותו רגע, אז יצאתי – ומיד הרגשתי כאילו מישהו שפך לי על הפנים מי פה בטעם מנטה חריף במיוחד. הלומת קור צעדתי אל המונית, מנסה לא להחליק על המדרכה הקפואה. הרחובות מסביב נצצו בלובן השלג ואורות הכריסמס, אבל היו שוממים לחלוטין. גם הקנדים לא חסינים למינוס 15 מעלות, מתברר, אבל אפילו לא אייל צפון אחד? דוב קוטב? משהו?

המונית הביאה אותי אל הדירה הזמנית שלי: Airbnb בבית לבנים אדומות ויקטוריאני ברחוב Saint George. האותיות היווניות (אלפא אומגה גאמא, פאי בטא אפסילון וכו') שעיטרו כמה בתים לאורך הרחוב גרמו לי להבין די מהר שאני נמצאת ליד אוניברסיטת טורונטו. עד שאזכה לראות frat boy רץ עירום בשלג במסגרת טקס השבעה לאחווה, אני מעבירה את הימים עד לתחילת הלימודים ברכישת ציוד חורף, עניינים ביורוקרטיים (כבר אמרתי שביורוקרטיה כאן זה חלק מהשגרה?) ושיטוטים בחוץ. השיטוטים בחוץ בתקופה הזאת של השנה מגלמים בתוכם דילמה קשה: מצד אחד – אנשי שלג, עצי אשוח, אורות צבעוניים וקישוטי כריסמס נהדרים במופרכותם; מצד שני – איבוד תחושה בידיים, ברגליים ובפנים והכחלה איטית, שבמקרה שלי מגיעה עם אף שמאדים ככל שהטמפרטורה צונחת. מישהו אמר Rudolph the Red Nosed Reindeer?

על ההבדל שבין מינוס 10 למינוס 20 מעלות (אני יודעת, אני ממש טובה בלשכנע אנשים לבוא לבקר!) ותובנות נוספות מהשבוע הראשון שלי בטורונטו – בפוסט הבא.

כתיבת תגובה

אהבתם את הפוסט? מוזמנות ומוזמנים לשתף:

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב whatsapp
ווטסאפ
שיתוף ב email
מייל

אם אתם כבר פה, לא תקראו עוד פוסט?