למה קנדים חוגגים ב-1 ביולי, והאם קנדה באמת בת 153?

14 ביולי 2020

בנייני הפרלמנט באוטווה, בירת קנדה. צולם במאי 2018.

ב-1 ביולי קנדה חגגה את "יום קנדה" (Canada Day), לציון 153 שנות… מה בעצם? הייתם חושבים שה-1 ביולי 1867 הוא היום בו קנדה נוסדה כמדינה עצמאית ולכן מציינים דווקא אותו – אבל לא. הדרך להפיכתה של קנדה למדינה בזכות עצמה היתה ארוכה ומפותלת, וה-1 ביולי 1867 היה רק אחד מציוני הדרך. אם היסטוריה זה הקטע שלכם, ואתם מעוניינים להבין את המשמעות של התאריך הזה ולהכיר את הדרך שקנדה עברה, הפוסט הזה בשבילכם.

הערה: בחגיגות יום קנדה לא תמיד מזכירים את זה, אבל חשוב לדעת שלפני שהאירופאים הגיעו לכאן לפני כמה מאות שנים, קנדה כבר היתה מיושבת על ידי קנדים ילידים במשך 10,000-20,000 שנה. כיום עדיין חיים בקנדה 1.7 מיליון קנדים ילידים, שזה 4.5 אחוזים מהאוכלוסייה הכללית של קנדה. הם השפיעו רבות על ההיסטוריה והתרבות של קנדה, וגם סייעו למתיישבים הראשונים בהכרת השטח, בקשרי מסחר ואפילו בקרבות. אבל ההתיישבות האירופאית כמעט וחיסלה את ההיסטוריה והתרבות של הקנדים הילידים. מכל הסיבות האלה, אני מתכוונת להקדיש להם בעתיד פוסט נפרד שיעסוק בכך בצורה מעמיקה.

הבריטים והצרפתים: מצאנו ארץ "חדשה", בואו נחליט שהיא שלנו!

אירופאים התחילו להתיישב בקנדה רק בסוף המאה ה-16. כבר לפני כן הגיעו לכאן אירופאים מדי פעם: לפני 1000 שנה הגיעו ויקינגים מגרינלנד לאזור ניופאונדלנד ולברדור במזרח קנדה, אבל חוץ מאתר ארכאולוגי שניתן לבקר בו היום, הם לא השאירו אחריהם יותר מדי. בסוף המאה ה-15 הגיע לשם  גם מגלה הארצות האנגלי ג'ון קבוט (John Cabot), אבל תרומתו היתה בעיקר הענקת השם "Newfoundland" לאזור (יהירות קולוניאליסטית טיפוסית) ובמיפוי החוף האטלנטי של קנדה. הבא בתור היה ז'אק קרטייה (Jacques Cartier), מגלה ארצות צרפתי שבין השנים 1534-1542 חקר את החוף המזרחי של קנדה והצליח להגיע עד לאזור קוובק. 

קרטייה תבע את קנדה עבור צרפת כבר ב-1534, וגם העניק לאזור שגילה את השם "קנדה" אחרי ששמע קנדים ילידים משתמשים במילה (שמשמעותה היא "עיירה" או "התיישבות" בשפת שבטי האירוקוי-הורון [Iroquois-Huron]). אך ההתיישבות הצרפתית בקנדה החלה בעצם רק בתחילת המאה ה-17. סמואל דה שמפלן (Samuel de Champlain), מגלה ארצות צרפתי נוסף, ייסד ב-1608 את קוובק סיטי, אחת ההתיישבויות הקבועות הראשונות בקנדה. במקביל, הגיע לקנדה מתיישבים מאנגליה ומסקוטלנד, שבסוף המאה ה-16 ותחילת המאה ה-17 ייסדו כמה מושבות באזור ניופאונדלנד.

הגידול במספר המושבות והאינטרסים הכלכליים והפוליטיים שבאו אתו הובילו לסדרה של מלחמות בין אנגליה לצרפת על השליטה באזור. היתרון הדמוגרפי של האנגלים והסקוטים (שנבע מכך שבשלב מסוים הפסיקו להגיע לאזור מתיישבים צרפתים חדשים) עזר להם לחסל את "צרפת החדשה" ב-1759. הצרפתים שנשארו באזור נאלצו לחיות תחת השלטון הבריטי.

ההתיישבות האירופאית לא פסחה גם על החוף המערבי. בשנים 1774-1775 הגיעו לשם מגלה הארצות הספרדי חואן פרז (Juan Pérez) שתכנן להקים שם מושבה עבור ספרד. אך זמן קצר לאחר מכן הגיעו לשם גם הנווט הבריטי ג'יימס קוק (James Cook), ובהמשך ג'ון ונקובר (John Vancouver) קפטן בצי הבריטי, ששטו לאורך החוף המערבי ומיפו אותו. בעקבותיהם הגיע גם מתיישבים אנגלים לאזור. כמו שתמיד קורה במקרים האלה, פרצה מלחמה בין המתיישבים הספרדים והאנגלים, והאנגלים ניצחו. בשנים שלאחר מכן עבר האזור כמה גלגולים עד שהפך למושבה בריטית נוספת – בריטיש קולומביה.
 

השלטון הבריטי מתחיל להעיק – והקנדים מתמרדים

בסוף המאה ה-18, המושבות הבריטיות – קנדה העליונה (דרום אונטריו היום), קנדה התחתונה (אזור שכלל את דרום מזרח קוובק ואת לברדור של היום), נובה סקושיה, ניו בראנסוויק ואי הנסיך אדוארד – ייסדו מרכזי שלטון מקומי משלהן: מועצות נציגים שנבחרו על ידי התושבים. יחד עם זאת המושבות עדיין היו תחת השלטון הבריטי, ונקראו בשם הקולקטיבי "צפון אמריקה הבריטית" (British North America). אבל בקולוניאליזם כמו בקולוניאליזם, מגיע הזמן שבו המושבות מתחילות להיאבק במדינת האם.

תושבי המושבות ראו מה התרחש מדרום לגבול (מלחמת העצמאות האמריקאית, ששחררה את המושבות האמריקאיות מהשלטון הבריטי) וקיבלו השראה. בשנים 1837-1838, התחילה סדרה של התקוממויות בקנדה העליונה וקנדה התחתונה מצד חלק מהתושבים, שחשבו שראוי לאמץ את הערכים האמריקאיים ולהשתחרר מהכתר. הם אמנם הוכנעו על ידי הצבא הבריטי, אבל בתור פשרה הוחלט להעניק למושבות "ממשלה אחראית" (responsible government). 

תחת ההסדר הזה, המושל של כל מושבה (שהיה נציג השלטון הבריטי) נדרש להיות כפוף למועצת הנציגים המקומית. ההחלטה יושמה בשנים 1848-1850, והתפתחות זו חיזקה את האוטונומיה השלטונית של המושבות אך עדיין לא הפכה אותן לעצמאיות לחלוטין. החלטה נוספת היתה לאחד את המושבות קנדה התחתונה וקנדה העליונה לפרובינציית קנדה (United Province of Canada).

מה היתה הקונפדרציה ואיך היא קשורה ל-1 ביולי?

הטעימות הראשונות חיזקו את הרצון לעצמאות בקרב המושבות. זרזים נוספים היו הרצון לפתח כלכלה עצמאית, למצוא פתרון לסכסוך האנגלי-צרפתי בפרובינציית קנדה, והחשש מפלישה של האמריקאים, שרצו להתפשט צפונה. אחרי כמה ועידות שהתכנסו לדון בנושא בין 1864-1866, ב-1867 נחקק "חוק צפון אמריקה הבריטית" (British North America Act) שקיבל את הסכמת המלכה. תחת חוק זה הוחלט לאחד את המושבות ולהפוך אותן ל"דומיניון של קנדה" (Dominion of Canada). המשמעות היתה שלקנדה תהיה מידה מסוימת של שלטון עצמי אך היא עדיין תהיה שייכת לאימפריה הבריטית. במקביל, הוחלט שוב להפריד את פרובינציית קנדה לפרובינציות אונטריו וקוובק. 

החל מה-1 ביולי 1867, המושבות אונטריו, קוובק, נובה סקושיה וניו בראנסוויק הפכו ל"דומיניון של קנדה", והתאריך שמסמל את הקונפדרציה (איחוד המושבות) הפך ליום החג הלאומי. ב-1867 נבחר גם ראש הממשלה הראשון של קנדה, סר ג'ון א. מקדונלד (John A. MacDonald).

בשנים שלאחר מכן, וככל שקנדה המשיכה להתפשט מערבה, הצטרפו לדומיניון מושבות וטריטוריות נוספות – מניטובה, הטריטוריות הצפון-מערביות, בריטיש קולומביה, אי הנסיך אדוארד, טריטוריית יוקון, אלברטה, ססקצ'וואן, וניופאונלנד ולברדור. האחרונה להצטרף היתה טריטוריית נונאווט, ב-1999. אגב, אם אתם לא מכירים את כל הפרובינציות והטריטוריות בקנדה ויודעים מה ההבדלים ביניהן – זה זמן טוב לקרוא את הפוסט שכתבתי על הגאוגרפיה של קנדה.

עצמאות אמיתית? רק אחרי 115 שנה

כאמור, קנדה עוד לא היתה עצמאית לחלוטין – נדרשו עוד כמה שלבים בדרך עד שזה יקרה. בין 1867 ל-1914, קנדה ייסדה הסכמי סחר עצמאיים עם כמה מדינות. במלחמת העולם הראשונה (1914-1918) בה כוחות קנדיים תרמו להכרעת מספר קרבות, קנדה התחילה לזכות בהכרה בינלאומית ולפתח תחושת זהות לאומית. 

ב-1926, ועידה שהתקיימה בלונדון בה כונסו ראשי הממשלות של אזורים תחת שלטון בריטי (ביניהם קנדה, ניו זילנד, ודרום אפריקה), קבעה שהם יקבלו אוטונומיה ומעמד שווה ערך לזה של בריטניה, אך עדיין במסגרת האימפריה הבריטית ותחת נאמנות לכתר. אגב, להצהרה הזאת קראו הצהרת בלפור, וזה אותו בלפור שב-1917 תמך בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל.

בקנדה ההצהרה התממשה בפועל ב-1931, והמשמעות היתה קבלת עצמאות שיפוטית כמעט מלאה. שני הדברים שהיו עדיין בשליטה בריטית היו בית המשפט הסופי לערעורים, ושינויים בחוקה – כל שינוי בחוקה נדרש לעבור אישור של הפרלמנט הבריטי. ב-1949, בית המשפט העליון של קנדה הפך רשמית לבית המשפט הסופי לערעורים.

רק ב-1982 – יותר ממאה שנה אחרי הקונפדרציה! – התקבל בפרלמנט הבריטי חוק החוקה (The Constitution Act), שהעביר לפרלמנט הקנדי את זכויות החקיקה הנותרות. החוק נחתם על ידי המלכה אליזבת' השניה וראש ממשלת קנדה אז, פייר אליוט טרודו (אביו של ראש הממשלה הנוכחי ג'סטין טרודו). בזכות חוק זה לקנדה היתה כעת שליטה מלאה בחוקה שלה והיא הפכה רשמית למדינה עצמאית.

גם קנדים לא בטוחים מתי קנדה הפכה למדינה עצמאית

 אחרי כל זה, אתם יכולים להבין למה זה קצת מוזר שהחג הלאומי הוא היום שבו ארבע מושבות בריטיות התאחדו. הדרך שבה אפשר להסביר את זה היא שהיום הזה ב-1867 היה הצעד המשמעותי הראשון בדרך להפיכתה של קנדה לעצמאית.

אבל בגלל כל ההיסטוריה המפותלת הזו, גם הקנדים נוטים להתבלבל. בסקר שנערך ב-2016, קרוב ל-75% מהקנדים אמרו שקנדה קיבלה עצמאות ב-1867. רק 14 אחוזים אמרו שזה קרה ב-1982. 6 אחוזים בחרו ב-1931 כשנה בה קנדה זכתה בעצמאות, ו-5 אחוזים בחרו ב-1919.

אז אם קראתם את כל הפוסט הזה, אתם יכולים לטפוח לעצמכם על השכם – למדתם משהו ש-75% מהקנדים לא יודעים!

לפוסט הזה יש 2 תגובות

  1. יואל

    כרגיל מרתק מאד מעשיר את היידע ומרחיב אופקים

  2. Ravel Ilana

    מרתק וכתוב באופן מאוד מושך לקריאה !!! תודה רבה !!!
    לראות את שדות הקרב בין הבריטים לבין הצרפתים אשר נהפכו ברבות הימים לפארק בסגנון צרפתי אנגלי ( בבירה קוויבק ) נותן ערך מוסף של תקווה , שניתן להפוך חרבות למזמרות .

כתיבת תגובה

אהבתם את הפוסט? מוזמנות ומוזמנים לשתף:

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב whatsapp
ווטסאפ
שיתוף ב email
מייל

אם אתם כבר פה, לא תקראו עוד פוסט?